החלטה בתיק עמ"נ 39962-01-10

בפני בקשה למתן פסיקתא על פי תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: " התקנות"). ובהתאם להחלטת בית המשפט העליון מיום 18.08.13.

פתח דבר

בקצירת האומר יצוין כי ענייננו בתביעת פיצויים שהוגשה בשנת 1999, ועברה גלגולים רבים אשר כללו דיונים בפני ערכאות משפטיות שונות, ועיקרה פגיעה עקיפה כתוצאה משינוי שטח נופי לשטח מגורים בסמיכות לבתי המבקשים בבקשה דנן. התוכנית הפוגעת היא כאמור תכנית תמ"מ 2/3/ג' .

בתאריך 16.12.09 קבעה ועדת הערר (ערר מס' 107/01) כי יש לפעול על-פי קביעת השמאית המכריעה, הגב' אולפינר דברת, שקבעה כי יש לאמוד את שווי הנכסים ואת הפגיעה למועד הקובע 02.03.97 - מועד אישור תמ"מ 2/3/ג' .

כן פסקה ועדת הערר כי המשיבה בבקשה דנן, תישא בשכ"ט השמאית המכריעה. ובנוסף, בשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח.

על החלטת ועדת הערר הוגש ערעור לבית משפט לעניינים מנהליים בת"א. בפסק הדין מיום 23.11.10 דחיתי את הערעור והותרתי את החלטת וועדת הערר על כנה. עוד קבעתי כי " בנסיבות העניין המערערת תשלם למשיבים שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 30,000 ש"ח. הסכום דנן יוצמד למדד יוקר המחיה ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלומו בפועל".

על פסק הדין הנ"ל הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (בר"מ 9547/10). בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 28.04.13 , מפי כבוד השופטת א' חיות, נדחתה בקשת רשות הערעור והמשיבה חויבה בשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ש"ח, בוטל עיכוב הביצוע מיום 26.12.10 ונקבע כי על המשיבה " לבצע את התשלום הנדרש לידי המשיבים בתוך שלושים ימים מהיום".

בהמשך הוגשה לבית המשפט העליון בקשה למתן פסיקתא. בהחלטה מיום 18.08.13 קבע בית המשפט כי על המשיבים " להפנות את הבקשה למתן פסיקתא אל בית המשפט לעניינים מנהליים וככל שיש מחלוקת בין הצדדים לעניין אופן שערוך הסכומים שנפסקו על ידו, ייתן לכך בית המשפט האמור את דעתו ויכריע בה".

מכאן הבקשה שבפניי.

טיעוני ב"כ המבקשים :

1.         לטענת המבקשים, טענות המשיבה לפיהן, הם אינם זכאים להפרשי הצמדה וריבית לפי החוק החל מהמועד הקובע - יום אישור התכנית הפוגעת ופרסומה ברשומות, דינן  להידחות.

2.         סעיף 119 (ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: " חוק התכנון והבניה") קובע, כי " מועד פרסום ההודעה ברשומות יהיה המועד הקובע לענין תביעת פיצויים לפי סעיף 197" (על תחולתו של סעיף 119 (ב) חוק התכנון והבניה הפנה ב"כ המבקשים לע"א 6663/93 יוסף צאיג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פסקה 31 לפסק הדין).

3.         כן הפנה ב"כ המבקשים לעמ"נ (חיפה) 383/06 עזבון המנוח ירימי אברהם ז"ל נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה קרית אתא, שם קבע בית המשפט בזו הלשון:

" בהחלטתה דנה הוועדה המחוזית בעררה של הוועדה על קביעות השמאי המכריע, אשר קבע כי למקרקעי המערער נגרמה פגיעה כתוצאה מאישורה של התוכנית הפוגעת בסך של 1,380,000 לירות נכון ליום 10.1.1980 (מועד אישורה של התוכנית הפוגעת)...אינני מקבל את טענות הוועדה לעניין זה. ללא הצמדת הפיצוי לריבית והצמדה כחוק, הפיצוי שיקבל המערער לא ישקף את ירידת הערך האמיתית של הנכס... על כן, על הוועדה לפצות את המערער בגין ירידת ערך הבניינים בסך 580,062 לירות ובנוסף בגין ירידת ערך הקרקע בסך 800,000 לירות ובסך הכל פיצוי בסך 1,380,000 לירות נכון ליום 10.1.80 בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל."

4.         בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור על פסק הדין הנ"ל בקבעו בהתייחס לחיוב בהפרשי הצמדה וריבית לפי החוק, כדלקמן:

" גם טענתה של המבקשת לעניין הצמדת הפיצוי לריבית והצמדה כחוק לא  מקימה עילה למתן רשות ערעור... סכום הפיצוי צריך לשקף את ירידת הערך הריאלית של המקרקעין ובשל כד קבע בית המשפט לעניינים מנהליים שחלוף הזמן מאז החלת התכנית הפוגעת אינו רלוונטי."

לטענת ב"כ המבקשים כך גם בעניין שבפנינו. אין מחלוקת בין הצדדים כי המועד הקובע הינו 02.03.97 בהתאם לסעיף 119 (ב) לחוק התכנון והבניה ולהלכה הפסוקה, החל ממועד זה זכאים המבקשים לתשלום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, לרבות ריבית פיגורים החל ממועד ההחלטות השיפוטיות (ולמעט תקופת עיכוב הביצוע בבית המשפט העליון לגביה טענה המשיבה כי אין לחייבה בריבית פיגורים) ועד למועד תשלום מלוא סכום הפיצוי בפועל.

5.         לאור כל האמור לעיל, לטענת המבקשים יש לקבוע את הפסיקתא המבוקשת בהתייחס לרכיבים הבאים:

א.         סכום הפיצויים שנקבע בפסק השמאית המכריעה, גב' דברת אולפינר, מיום 02.03.09 בסך כולל של 822,122 ש"ח נכון למועד הקובע שנקבע ליום 02.03.97;